לברך ברכת המזון מתוך הסידור

חלה לשבתשכרן של מצוות :

לברך ברכת המזון מתוך הסידור

הגאון הרב שך זצ"ל היה עוזר לכל הפונים אליו, בכל מה שיכול, בין במתן עצה, ובין במתן ברכה, בסיוע כספי, ובשאר האפשרויות שהיו בידו.

אף עצות וסגולות היה מוסר לפונים אליו, עצות וסגולות אותו למד מדברי חכמינו ז"ל, או ששמע מפי רבותיו.

על כל סיפור של צרה שהיה נשטח לפניו, היה רגיל לומר: "אנא התפללו" זהו הדבר שיכול להועיל, אמרו נא פרקי תהילים, אף הוא עצמו היה "רגיל לומר" בכל בוקר לפני התפילה, עשרה פרקי תהילים בכוונה רבה.

קבוצת אברכים בני תורה מעיה"ק ירושלים נכנסה לחדרו של "ראש הישיבה", ובקשה לשמוע דברי חיזוק והתעוררות, עקב האסונות הרבים בהם ניקפד פתיל חייהם של צעירים רבים רח"ל.

מרן ראש הישיבה פתח ואמר להם: יש להתחזק בהתמדת התורה ובדקדוק המצוות, בין השאר צריך שכל אחד יקבל על עצמו ועל בני ביתו, לברך "ברכת המזון מתוך הסידור" או מתוך ברכון, כדי לעורר את הכוונה, כי עניין זה מזולזל אצל בני אדם.

וחובה גדולה להתחזק בזה!!!

אף אני הוסיף הרב שך משתדל בכל פעם לברך ברכת המזון מתוך הסידור.

לזכות לזרע של קיימא

גם לזוגות צעירים שלא זכו לזרע של קיימא, היה הרב שך מייעץ לקבל על עצמם ברכת המזון מתוך סידור, "ורבים נושעו" לאחר מכן בחסדי השם.

כמו כן בהלוייתו של הרב הגאון רבי יונה יוסף ארנטרוי זצ"ל קרא מרן ראש הישיבה להתחזק בדברים "קטנים" שהאדם דש בעקביו, ובין השאר הזכיר את הענין הזה, לברך ברכת המזון מן הסידור.

זכתה לזרע של קיימא

מקורו של ענין זה כסגולה לזרע של קיימא הוא בספר "עמוד אש" (עמ' קס"א) שם מובא מעשה באישה אחת שבניה נפטרו בצעירותם רח"ל, ובאה לפני מרן רבי יהושע ליב דיסקין זצ"ל ואמר לה, שתקבל על עצמה לברך ברכת המזון מתוך הסידור, כאשר קיימה זאת, "זכתה לזרע של קיימא".

וכבר כתב "המשנה ברורה" (סימן קפ"ה סעיף א') "והמדקדק יזהר לברך לכתחילה תוך הספר ולא בעל פה".

יש בכל ברכה הכרה במלכות שמים

תניא היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה". (דברים י' י"ב.) (מנחות מ"ג, ע"ב)

בפסוק זה נאמר כי כל תכלית עבודתנו היא היראה, ובודאי זוהי תכלית כל המצוות כולן בכלל.

והנה גילו לנו חז"ל כאן "דרך פרטית", והיא: מאה ברכות בכל יום. (עי' תוס' כיצד נרמז מספר מאה בפסוק) כיצד מביאות הברכות ליראה?

הרי בכל ברכה צריכים להזכיר שם ומלכות לעיכובא, ואפילו אם דילג רק על תיבת "העולם" צריך לחזור (או"ח סי' רי"ד), כי מלך בלא עולם אינו מלכות. הרי יש בכל ברכה הכרה במלכות שמים.

וממשיכים "בורא פרי" ומחזקים בזה את האמונה שהקב"ה הוא בורא העולם וכל דבר פרטי שבו.

"מי שאינו זורק ברכה מפיו" אלא מברך בהתבוננות. די במאה ברכות בכל יום לעשותו לירא שמים!

עיקר עניינו של העולם הוא שנברך עליו

יראת שמים אינה מצטמצמת להתייחסות האדם אל בוראו, היא משנה את כל המבט על העולם, שהברכה היא דרך ליראת שמים למדנו במאמר הקודם ממה שרבי מאיר לומד את החיוב של מאה ברכות דווקא מהפסוק המעמיד "את כל התורה" על יראת שמים.

מעתה ניכנס לעומקו של ענין הברכות. גרסינו "בירושלמי" (ברכות פ"ו ה"א) כתיב "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" (תהילים כ"ד א') הנהנה כלום מן העולם מעל עד שיתירו לו המצוות, והסביר ה"פני משה" עד שיתירו לו המצוות, כלומר, עד שיברך, ואז הותרו לו ליהנות מן המצוות, שהן הארץ ומלואה שנחשבין כמו מצוות.

אמר ר' אבוה כתיב "פן תקדש המליאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם". (דברים כ"ב. ט'.) העולם כולו ומלואו עשוי ככרם, ומהו פדיונו? ברכה.

לדעה הראשונה הברכה היא "מתיר", כגון זריקת הדם בקרבן שאז נעשית מצותו וניתר לאכילה.

זאת אומרת, עיקר עניינו של העולם הוא שנברך עליו. עד הברכה, העולם הוא קדשים ממש, ורק אחר הברכה מותר ליהנות מהעולם, ולפי הדמיון לזריקת הדם בקרבן גם אחר הברכה שם הקדש על העולם, אלא שמותר אז בהנאה, ודומה האכילה לאכילת קודשים.

לדעה השניה הברכה היא "כפדיון כרם רבעי", כלומר, בעד ההנאה אנו נותנים ברכה, ובזה הדבר הנאכל יוצא לחולין.

לשתי הדעות, הברכה מיוסדת על כך שהעולם הוא ממש קדשי שמים שניתן לנו בעיקר לברך את הבורא ית'. הרי מאה ברכות ביום מעוררות אותנו מאה פעם ביום לומר לעצמנו כי "בעולם קדוש" אנו חיים, ואין לנגוע בו מבלי לברך את בוראנו!

ושים לב כי הברכות נקראו בירושלמי בשם מצוות סתם, כי על ענין היראה היוצא מהברכות ניתנו לנו כל המצוות, אלא שתרי"ג המצוות הן "מהלך כללי" ומאה ברכות ביום הן "מהלך פרטי" להגיע ליראה, מה מאד מחייב אותנו עניו גדול זה "להחשיב" ענין הברכות.

הוא נותן לחם לכל בשר

והנה דין הקדימה יש לברכת המזון שהיא מדאורייתא. להגיד ברכת הזן פעמיים ביום בהתבוננות מרובה, ויש לדייק בנוסח הנפלא של הברכה, ואין זה מהדברים הקלים להגיע להרגשה בפרטיה.

הרי איפה אנו מבחינים "טובו" "חן" "חסד" "רחמים"? האם מלים אלו מושגים מופשטים? בודאי לא! הרי לחם, חלב, פרי בהם מתלבש טובו ית' וחסדו! הלחם משביע, החלב מבריא. זה טוב וזה חסד! ואת הפרי הגיש לנו הקב"ה בקליפה, שלא יתלכלך תוכנו, והפרי נחמד למראה וגם נותן ריח טוב זהו חן"!

הרי כל מה שאכלנו הוא התלבשות מידותיו ית', ממקום קדוש קבלנוהו ותוכו רוחניות. והוא נותן לחם לכל בשר לכל תולעת, ואפילו לכל חיידק הכין את מאכלו המיוחד לו החיידק הגורם לטיפוס, וזה הגורם לדלקת ריאות, אינם אוכלים אותו מאכל והכל הכין הקב"ה, הרי לעולם חסדו!

ועד היום לא חסר לעולם מזון, וכן לעולם מוכן לכל אחד מזונו, כי הפרנסה באה משמו הגדול ית'. הו, די לנו להתלמד בהתבוננות רבה בברכת הזן, ונשקיע בה מחשבה מרובה במשך זמן ממושך, עד שהברכה עצמה "תגיד" לנו משהו. (עלי שור ח"ב)

קדשנו במצותיו

שאל הגאון הקדוש הרבי רבי שמלקא מניקלשבורג זצ"ל, מדוע מברכים אשר קדשנו במצוותיו "בלשון רבים", לכאורה היה צריך לברך אשר קדשנו במצותו וצונו במצוה פלונית?

והשיב: שבכל מצוה כלולות מצוות רבות, כי כלולה בה מצוות אמונת ה', ויש לקיימה מתוך אהבת ה' ויראתו. שאף הן שתי מצוות עשה, והמצוה עצמה, ונמצא שבכל מצוה מתקדשים אנו בכמה וכמה מצוות.

לברך מתוך יראה

רבי אליהו מברזאן זצ"ל אבי זקנו של הגאון מהרש"ם זצ"ל היה מאנשי שלומו של הגאון הקדוש רבי אהרון ליב הגדול מפרימישלאן זצ"ל, פעם שבת אצל רבו, וביושבו בסעודת מלוה מלכה הגיע לדברי הפיוט אשרי מי שראה פניו בחלום, נאנח ואמר ולואי וזכיתי לכך, שמע רבו והסכימה דעתו, התנמנם רבי אליהו ונדמה שהיה יושב בביתו, והנה נפתחה הדלת ואליהו הנביא לקראתו, חרד לקראתו וקרא לאשתו שתביא מרקחת לשולחן, המרקחת הובאה והוא פנה אל התישבי ואמר, הנה כיבוד עבורכם שתברכו ונענה אחריכם אמן.

נתן בו אליהו הנביא עיניו וקרא בקול מאוים, בוש והכלם בשר ודם, וכי על דבר גשמי ואפסי כזה, רוצה אתה שאזכיר את שמו של מלך מלכי המלכים?

נפל עליו "פחד נורא", והקיץ בבהלה, והנה פונה אליו רבו בשאלה האם הוטב בעיניך האורח שנכספתה לראות.

ומני אז, בכל עת שעמד לברך ברכה היו נופלים עליו פחד ורעדה. (ניצוצי אורות אות י"ב)

מהי ברכה

מהי "ברכה" שאנו מברכים על המזון? ברכה היא מלשון "בריכה". כאשר אדם מברך "ברוך אתה" הרי הוא פותח בריכה של שפע מן השמים (עיין "נפש החיים" שער ב פ"ב.) הבעיה שלנו היא: "שאין לנו זמן". ניתן לראות בימינו אדם רעב האוכל מרק חם והגרון שלו ממש נכווה, האכילה אצלו היא בגדר פיקוח נפש… אין לנו זמן לעצור ולהתבונן. אין לנו אפילו זמן לברך מילה במילה, אנו "בולעים" את המילים, אומרים במהירות "נוסחאות קצרות" ומושיטים את האוכל ישר לפה.

ואחר כך שואלים: "למה אני לומד ולא מבין"? "למה אני לומד ושוכח"? "למה אני לא זוכה לכוין בתפילה"? "למה אני כועס" "ולמה החברותא עזב אותי"?

כי החיים שלנו הם לא חיים של השי"ת, אלא חיים של מאכל בהמה. אין כוונת הדברים ל"פרישות". איננו עוסקים כעת בדרגה זו, אך על האדם לברר בכוח מחשבתו מה הוא הולך לעשות. עליו להקדיש קצת מחשבה, קצת חכמה בשאלה "למה אני אוכל".

אם הוא ניגש לאכול וחושב רק "אני רעב", הרי בכך הוא בירר שעומד הוא לעשות "מעשה בהמה". ואף אם האוכל אותו עומד האדם לאכול הוא כשר למהדרין, כל זמן שמחשבותיו עסוקות רק בהשקטת רעבונו ובטעם והנאת המאכל, הרי הוא עסוק עדיין ב"מעשה בהמה".

אך אם אדם עוצר את עצמו לרגע ואומר: "ברוך המקום שברא זאת! רבונו של עולם אם אני לא אשתה, אמות ח"ו. רבש"ע המשקה הוא גם טעים, גם קר ואפילו מוגז… ואת כל זה נתת לי כדי שיהיה לי תענוג.

למה זה מגיע לי? וכי למדתי תורה היום כ"כ בהתמדה?! הרי זה חסד השם"! וכך מתוך מחשבות של הודאה לקב"ה, מתוך הרגשה של "להתענג על השם", מברך היהודי "ברוך אתה השם… שהכל נהיה בדברו". רגע זה הוא "רגע של דביקות" אשר יכול להביא את האדם לפיסגת הקדושה. האדם הפך את ה נגע' לענג'.

"להתענג על השם"! (הגדה של פסח "תפארת שמשון" עמוד רס"ה)

 

שתפו לחברים
Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *